שיר בתוך שיר

תאריך: 
ה', 09/07/2017
מחבר: 
תהילה מישור

כאשר דמויות באופרה מדברות זו עם זו, הן עושות זאת באמצעות שירה. אבל מה קורה כשהן מחליטות לשיר?

בפרולוג לאופרה 'סיפורי הופמן' מתכנסים הגיבור הופמן וידידיו במרתף בירה בברלין, וכטוב ליבם ביין מבקשים הידידים מהופמן, המוזיקאי, לשיר להם שיר. ואומנם, על פי בקשתם, הוא פותח בשיר ושר לידידים את הבלדה על הגמד קליינזק. עד כאן הכול טוב ויפה: דמות בסצנה דרמטית מתבקשת לשיר שיר, והיא עושה זאת. אלא שמאחר שבאופרה אנו עוסקים, הופמן הלוא שר לכל אורך הסצנה, גם לפני שהוא מתחיל לזמר לחבריו, וגם לאחר סיומה של הבלדה – הוא ממשיך לשיר. אם כן מה מתרחש כאן?

אופרה היא מדיום דרמטי, שבו הדמויות שרות במקום לדבר. כל מה שנאמר על הבמה נאמר בשירה, והשירה מייצגת את דיבורן של הדמויות. אך לעיתים הדמויות עצמן, בתוך הסיטואציה הדרמטית, נדרשות לשיר, כפי שהיו נדרשות לשיר באותה סיטואציה לו היה מדובר בתיאטרון 'רגיל', מדובר: מאהב שר סרנדה תחת חלון אהובתו (כמו באופרה 'דון ג'ובאני'), חוגגים בנשף שרים שיר יין ('לה טרוויאטה'), חיילים צועדים תוך שירת שיר לכת ('פאוסט'),  צוענייה שרה ורוקדת בפונדק ('כרמן'), או אפילו מוזיקאי ממש המופיע בפני קהל, כמו ב'סיפורי הופמן'. לכאורה, כמו בתיאטרון רגיל. אך אם נבחן את הדברים נשים לב שבאופרה הדבר קורה בתדירות גבוהה הרבה מכפי שאפשר היה לצפות, או מכפי שאנחנו מוצאים בתיאטרון, תדירות המרמזת למשמעות ייחודית. למעשה, קשה לחשוב ולו על אופרה אחת מתוך הרפרטואר המרכזי שאין בה דוגמה אחת לפחות לרגע כזה של שירה בתוך הדרמה. יתר על כן, רבות מן הדוגמאות הללו מצויות דווקא ברגעי מפתח בדרמה. במחקרי אני בוחנת את השאלה מה הייחוד ברגע הזה שבו דמות נושאת קולה בשיר בתוך מדיום שהוא מוזיקלי בעצמו, ואילו משמעויות עשויות להיות טמונות בו?

קשה לחשוב ולו על אופרה אחת מתוך הרפרטואר המרכזי שאין בה דוגמה אחת לפחות לרגע כזה של שירה בתוך הדרמה. יתר על כן, רבות מן הדוגמאות הללו מצויות דווקא ברגעי מפתח בדרמה.

השימוש בשירה כייצוג של דיבור הופך את האופרה לצורה אומנותית מסוגננת מאוד, בלתי ריאליסטית, כזו שאינה מבקשת ליצור אשליית מציאות ולהקל על הצופה את 'השעיית האי-אמון'. הצופה נדרשת כל העת 'לתרגם' את השירה לדיבור. ברגע שבו הדמויות עצמן, בתוך הדרמה, נותנות קולן בשיר מתאחדים לפתע שני הרבדים, הרובד של אמצעי הייצוג והרובד של המציאות המיוצגת: השירה הנשמעת לאוזני הקהל מייצגת שירה, ולא דיבור. לאיחוד הפתאומי והזמני הזה יש כמה השלכות. ראשית, הוא יוצר קרבה מוגברת בין המאזינה לדמות: הן שומעות אותו דבר, בלי החציצה של אמצעי הייצוג. הקרבה הזאת יכולה לשמש בדרכים שונות, למשל ליצירת הזדהות, אך גם ליצירה של אירוניה, למשל במצב שבו המאזינה מבינה דבר מה שהדמות אינה מבינה אך היה עליה להבין.

האיחוד בין המייצג והמיוצג – או אם נקרא להם כאן בשם אחר, המסמן והמסומן – הוא גם בעל משמעות סמיוטית. בתוך ההקשר שבו שירה מייצגת דיבור, כלומר הקשר של פער מודגש בין המייצג והמיוצג, ברגע שבו השירה מייצגת שירה הפער בין המסמן והמסומן נעלם, והייצוג האומנותי הופך במובן מסוים לדבר עצמו. המתח הנוצר כאן בין 'ייצוג' ובין 'הדבר עצמו' מזכיר מתחים דומים בתופעות אומנותיות שונות, למשל ready mades (כלומר שימוש בחפץ ממשי, 'הדבר עצמו', כיצירת אומנות, דוגמת ה'מזרקה' של דושאן) mise-en-abyme (תופעות אומנותיות מהטיפוס של 'סיפור בתוך סיפור') ו-trompe l’œuil (אומנות אשלייתית, המתחזה ל'דבר עצמו' באופן מתעתע); אך מוביל לכיוון אחר, מאחר שהמתח הזה אינו נובע מאובייקטים המובאים לתוך היצירה מבחוץ אלא לכאלה שנוצרו כחלק אינטגרלי ממנה. בחינה מדוקדקת תגלה לנו שמדובר בתופעה ייחודית בעולם האומנות, שאין לה מקבילות של ממש בתחומים אחרים, ושנובעת במישרין, כפי ראינו, מתנאיו המסוימים של המדיום האופראי. לרגע של השירה בתוך האופרה יש אפוא מעמד של ממשות יתרה בתוך היצירה הבדיונית, המוציא אותו במובן מסוים מתוך היצירה הבדיונית אל תוך העולם הממשי שמחוץ לה. הממשות הייחודית הזאת, הנוצרת בתוך הדרמה דווקא ברגע המציג את עצם מעשה האומנות, היא בסופו של דבר גם מפתח לרפלקסיה ארס פואטית ולאמירה על עצם מעשה היצירה, ומקומה בעולם. 

 

המחקר הוא חלק מעבודת גמר לתואר מוסמך באוניברסיטה העברית, שנכתבה בהדרכתה של פרופ' רות הכהן.

בתמונה: (Porgy and Bess (Houston Grand Opera, 1976.

 

נושא: 
מוזיקה
פילוסופיה
שתף: 
> חזרה לכל הפירסומים