היה או לא היה: רופאים יהודים בשירות הסולטנים הממלוכים - סדנה להיסטוריה חברתית

תאריך: 
ג', 06/21/2016
מחבר: 
ד"ר אמיר מזור

עידן פריחתו של עולם האסלאם, למן המאה העשירית ועד המאה השלוש עשרה, היה גם ימי תפארתם של רופאים יהודים. יהודים נמשכו לעיסוק ברפואה כיוון שההשכלה הרפואית בעולם האסלאם נרכשה בעיקר במסגרת חילונית ועצמאית ולא במסגרת מוסדות הלימוד הממשלתיים, ה'מָדְרָסות', שבהם התרכזו הלימודים במדעי הדת. מוסלמים שאפתנים רבים העדיפו לפנות ללימודי משפט אסלאמי במדרסות, מסלול שהבטיח משרה מכובדת בשירות המדינה. אפשרות מעין זו הייתה חסומה כמובן בפניהם של יהודים ונוצרים. על כן, יהודי שביקש לרכוש לעצמו משרה מכובדת ובעלת השפעה ואף למצוא נתיבות אל חוגי השלטון פנה ללימודי הרפואה החילוניים, שהתבססו על המדע ההלניסטי.

לא ייפלא אפוא, כי עשרות רבות של יהודים ונוצרים נזכרים במקורות ההיסטוריים המוסלמים כרופאים נכבדים בתקופה זו.

מכל מקום, מתקבל הרושם כי זמן קצר לאחר עלייתם של הקצינים הממלוכים לשלטון במצרים וסוריה, היינו לקראת סוף המאה השלוש עשרה, רופאי החצר היהודים נעלמו מן הזירה הציבורית. החיבורים ההיסטוריים מאותה תקופה כמעט ואינם מזכירים עוד רופאים מקרב היהודים או הנוצרים. מקובל לייחס שינוי זה להתגברותן של הרדיפות נגד 'אנשי הספר' או 'בני החסות' היהודים והנוצרים. בני החסות היו קורבן נוח בידי השליטים הממלוכים – קצינים שלא היו מוסלמים במקור ויובאו כעבדים צבאיים (ממלוכים) לשטחי האסלאם – לשם ביסוס הלגיטימציה השלטונית שלהם. הממלוכים ביקשו להפגין את נאמנותם לדתם החדשה ולזכות באהדת הציבור הרחב ואנשי הדת, ועל כן הקפידו לאכוף את 'חוזה עמר' המשפיל, אשר חִייב, בין השאר, את פיטוריהם של בני החסות ממשרות ממשלתיות. הרוח הקנאית האסלאמית כוונה באותה עת בייחוד נגד רופאי החצר מקרב בני החסות. קריאותיהם של אנשי דת מוסלמים נגד העסקתם של רופאים יהודים בידי מוסלמים גברו, וישנן עדויות על רופאים מוסלמים שסירבו ללמד יהודים את רזי המקצוע. מגמה קנאית זו מורגשת במיוחד בעשרות השנים הראשונות להתבססותו של שלטון הממלוכים, מהרבע האחרון של המאה השלוש עשרה ולאורך המחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה.

אלא שהיעדרותם של יהודים מן המקורות ההיסטוריים המוסלמים אינה מעידה על כך שלא היה באפשרותם לכהן עוד כרופאי חצר. הבעיה בהבנת מצבם של היהודים בתקופה זו נובעת, כך נראה, מאופיים של המקורות ההיסטוריים העומדים לרשותינו, אשר רובם ככולם כוללים כרוניקות או מילונים ביוגרפיים (קובצי ביוגרפיות קצרים) שכתבו חכמי משפט אסלאמים למען חבריהם שהיו אף הם עולמא. על כן, התמונה משקפת במידה רבה את ה'אג'נדה' של אותם חכמי דת, באה לא פעם על חשבון תיעוד המציאות. המשפט האסלאמי, על אף שמכיר בזכותם של יהודים ונוצרים להחזיק בדתם, מחייב את הפגנת נחיתותם לעומת המוסלמים, זאת כיוון שהעדיפו שלא לקבל על עצמם את דת האמת, האסלאם. עקרונות יסוד אלה מעוגנות עוד בקוראן. למשל, פסוק ידוע מצווה על המוסלמים: 'הילחמו באלה אשר לא יאמינו באלוהים ולא ביום האחרון ולא יאסרו את אשר אסר אלוהים ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה אשר ניתן להם הספר, עד אשר יתנו את המס בידם והיו שפלים'.  (קוראן, 9:29). פסוק נוסף קורא להימנע מיחסי ידידות בין מוסלמים ובין יהודים ונוצרים, והוא הבסיס לפסיקה האוסרת על העסקתם של בני חסות במשרות ציבוריות: 'המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית. בעלי ברית הם זה לזה ואשר יתחבר מכם אליהם, מהם הוא. כי אלוהים לא ינחה את האנשים הפושעים' (קוראן, 5:51). על כן, ניתן להבין מדוע היסטוריונים מוסלמים שהיו אנשי הלכה ידועים נמנעו מלהזכיר יהודים שזכו בתקופתם למעמד מכובד בחברה המוסלמית, לא כל שכן כיהנו כרופאיו הראשיים של הסולטאן. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם רוח המשפט האסלאמי. יש בו משום ביטוי לעליונותו של היהודי על פני המוסלמי.

למזלו של חוקר בן זמננו, ההיסטוריוגרפיה המוסלמית של התקופה הממלוכית איננה לחלוטין מקשה אחת. אמנם מרבית ההיסטוריונים כיהנו כשופטים (קאדים) ראשיים וכמורי משפט במדרסות, אולם היו בין כותבי ההיסטוריה של התקופה גם מי שהוציאו את מחייתם כלבלרים במשרדי הממשלה האחראים להנפקת מסמכים רשמיים. בירוקרטים אלו היו אמונים על כתבי המינויים ותכתובותיה הפנימיות והידפלומטיות של הסולטאנות הממלוכית. עבודתם חייבה ידע כללי נרחב בתחומי השפה הערבית ומכמניה, השירה והספרות, תולדות העמים ותרבויותיהם, גאוגרפיה והמדעים השונים. דומה כי אנשי אשכולות אלו נטו יותר לתפיסת עולם סובלנית ופלורליסטית, אם להשתמש במונחים בני זמננו. אף שקיבלו חינוך אסלאמי 'אורתודוכסי' לעילא ולעילא, לא עסקו כקאדים או מורי הלכה במדרסות, ולכן היו מחויבים פחות לשיח האסלאמי בכתיבתם ההיסטורית. חיבוריהם, אם כן, הם בבחינת צוהר להבנה ראלית יותר של המציאות בתקופתם בכל הנוגע ל'בני החסות'.

שני נציגים בולטים של היסטוריונים-בירוקרטים אלה הם ח'ליל בן אָיבָּך אל-צָפָדי ('הצפתי', מת ב-1363) ואִבְּן פָצְ'לאללה אל-עֻמָרי (מת ב-1349), אשר עבדו במשרדי הממשלה בדמשק ובקהיר. השניים מזכירים בחיבוריהם רבים ממכריהם מקרב העילית הצבאית, הפוליטית והאינטלקטואלית של הסולטאנות הממלוכית, בהם גם רופאי חצר יהודים. בכך עדות לא רק לקיומם של רופאים אלו, אלא גם למעמדם הנכבד וליחסים שרקמו עם חברי העילית המוסלמית. כך למשל, בביוגרפיה שמקדיש אל-צפדי לרופא יהודי ממכריו ששמו אסד (הוא הצורה הערבית של השם היהודי יהודה), מתואר רופא זה כמנתח מחונן המטיב לבצע ניתוחים של חיבור עצמות לבכירי האמירים התורכים של הסולטאנות. בשלב מסוים עבר לשרת בחצרו של נסיך חמה אבו אל-פִדאא', בן השושלת האיובית של צלאח אל-דין, אשר העניק לרופאו קצבה נדיבה ואף הוריש לו חלק מספריו היקרים. רופא יהודי נוסף שנזכר בכתביהם של שני היסטוריונים אלו הוא אל-סָדיד אלדִמְיאטי (שמוצאו מעיר הנמל דמיאט שבדלתת הנילוס). אל-סדיד שירת בקהיר בחצרו של הסולטאן הממלוכי אלנאצר מוחמד בן קלאוון ששלט בסולטאנות ביד רמה במחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה. אל-עֻמָרי מכביר בשבחיו של אלסדיד בזו הלשון:

 

הכל ידעו כי אין מי שמשתווה לאל-סדיד בזמנו. הקצינים והבכירים התחרו ביניהם על הזכות לזכות בטיפולו הרפואי. במקרה שהיו חלוקים בדעותיהם באשר לאבחון מחלה או לגבי מרשם תרופתי, פנו תמיד לדעתו של אל-סדיד. כאשר הסולטאן נפל למשכב והתאספו סביבו [רופאי החצר], היה זה אל-סדיד שניגש ראשון אל הסולטאן, אחז בידו ובדק את הדופק שלו [...] הדיון כולו נסב סביב דבריו של אל-סדיד ועל מילותיו סמך הסולטאן יותר מאשר על אלו של כל אחד אחר.

 

אל-עֻמרי מזכיר רופא יהודי נוסף שפעל בחצרו של הסולטאן אלנאצר מוחמד בקהיר, ששמו היה פָרָג'אללה (ישועה) בן צָע'יר. אל-עֻמָרי מציין כי הסולטאן ייחד את פָרָג'אללה לטיפול בדיירי הארמון, היינו נשותיו, פילגשיו וילדיו. אל-עֻמָרי מוסיף ומרחיב על טיפוליו המופלאים של פרג'אללה באביו ובו עצמו, ומכאן מתברר שהיה ידיד המשפחה. כך למשל הצליח פרג'אללה לרפא את אל-עמרי מסחרחורת שממנה סבל, וכן נתן לו מרשם מועיל להתמודדות עם החום הכבד כאשר יצא למסע החג' למכה בעיצומו של הקיץ הלוהט. שני ההיסטוריונים מתארים גם את יחסיהם הקרובים של הרופאים היהודים עם עולמא בכירים, רופאים ואינטלקטואלים מוסלמים אחרים.

עם זאת, מעניין לגלות שעל אף גישתם האוהדת של היסטוריונים בירוקרטים אלו לעמיתיהם היהודים, תיאורם אינו חף מהשפעתו של השיח האסלאמי. ככלות הכול, היו היסטוריונים אלו קשורים בחוגי המלומדים המוסלמים הקנאים יותר, שהיו מבין מוריהם ועמיתיהם. על כן, ניתן לזהות בביוגרפיות שכתבו מעין 'טקטיקות' שנועדו להפחית מכבודם של יהודים אלו ובה בעת להעמיד את יהדותם בספק. למשל, לא נזכרים פרטים על אבותיו ומשפחתו של הרופא היהודי, זאת בניגוד למידע הנזכר לגבי כל נכבד מוסלמי, אשר תיאור שושלת אבותיו מגיע לעתים עד דור הנביא מוחמד. אין אנו יודעים דבר על אודות משפחתו של אסד זולת שמו. אין אנו יודעים אף את שמו הפרטי של הרופא היהודי אל-סדיד אל-דמיאטי (אל-סדיד הוא כינוי כבוד לרופאים ופקידי מדינה בכירים), ואין אנו יודעים את שמות אבותיו של פרג'אללה. מאלף לגלות שאפילו אל-עֻמָרי, שמתאר ביוגרפיה כה אוהדת כלפי חברו פרג'אללה בן צע'יר, בוחר לסיים את הביוגרפיה במשפט: 'כמה חבל כי מת כשהוא מחזיק בדתו היהודית...'. במטרה לטשטש את יהדותו, נאמר על אסד היהודי כי התאסלם אך חזר לאחר מכן ליהדותו.

דומה אם כן, כי הרושם שלפיו תופעת רופאי החצר היהודים באה אל קצה לאחר עלייתם של הממלוכים הוא כוללני ושטחי למדי. בבואנו להעריך את מצב היהודים בתקופה הממלוכית, יש להבין נכוחה קודם כל את אופי המקורות העומדים לרשותנו ואת המניעים שעמדו בפני מחבריהם המוסלמים.

 

נושא: 
יהדות ואסלאם
מדעי הרוח
יהדות
חי אדם
שתף: 
> חזרה לכל הפירסומים