על היחס שבין האינטלקטואל ובין הציבור: עיון קצר במשל המערה ובתשליל שלו

תאריך: 
ב', 06/20/2016
מחבר: 
ד"ר אלעד ליסון

יש הסבורים כי על האינטלקטואלים להימנע ככל האפשר מהתבטאויות בנושאים פוליטיים; תפקידם צריך להסתכם בפעילות תרבותית, כזו או אחרת, בתוככי המוסד המממן אותם; ובעצם גם תוצרי התרבות עצמה – אין להם דבר וחצי דבר עם שאלות היסוד של חיינו הפרטיים והקולקטיביים. בהמשך לעמדה הזאת, המובן המקורי של המושג 'בגידת האינטלקטואלים' אכן ביקר את האליטה התרבותית על כך שהעזה להביע עמדות פוליטיות ולהשפיע על דעת הקהל הציבורית ועל סדר היום הערכי במדינה, בכך היא 'לכלכה את הידיים' ופגמה בטהרת המידות שלה. אני סבור אחרת, וכמוני כל מי שנוטים בימנו לבקר 'בגידת אינטלקטואלים' הפוכה – זו השקועה במגדל שן אקדמי הזוהר בבדידותו והמרוחק מתלאות הציבור ובעיקר מרחשי לבו. בשורות שלהלן ארצה להניח שעל האינטלקטואל 'לרדת מהאולימפוס', כך אוכל להתמקד בדילמה: איזה יחס יש לשרטט בין האינטלקטואל לבין הציבוריות שהוא רוצה להציל?

שבוע אחרי ל"ג בעומר, נראה שאפשר להביא את אחד הסיפורים המעניינים הקשורים בו – משל המערה של רבי שמעון בר יוחאי – כדי להעלות חומר למחשבה בנוגע לדילמה שהוצגה. הסיפור הזה, וההשוואה למשל המערה המקורי, מגלגלים לפתחנו מודל חלופי להבנת תפקידו החברתי, ואולי גם הפוליטי, של האינטלקטואל.

משל המערה של אפלטון עומד בתשתית תפיסת העולם הפילוסופית של העולם היווני, ההלניסטי ובהמשך המערבי. כלל  לא קשה גם למצוא קשר עמוק בין המשל הזה ליסודות הנצרות הפאולינית. המשל מתאר חברה אנושית הכלואה במערה והחשופה לקולות ולמראות שמקורם מחוץ לה. עם זאת, לאנשים במערה ברור שהקולות המעורפלים והצללים העמומים הם המציאות כהווייתה. אדם אחד מצליח להשתחרר מכבליו ולצאת מן המערה אל אור השמש. הוא נחשף אל המציאות ומגלה את העושר שנמנע מאנשי החברה שבמערה. מתוך תודעת שליחות ותחושת מחויבות חברתית, המואר חוזר פנימה אל החושך, אך כעת, לאחר שהורגל לעין השמש, הוא לא מצליח להסתגל לחשכה ונעשה מושא ללעג. למרות זאת הוא מנסה לשכנע את החשוכים שהעולם שהם חווים הוא רק צל חיוור של העולם האמתי, אך הם אינם מוכנים לשמוע. גורלו הטרגי של המואר שאין מקשיבים לו הוא בעצם גורלה הטרגי של האנושות החשוכה והנבערת, ההורגת במו ידיה את מושיעה.

משל המערה של אפלטון, שנכתב ככל הנראה בהשראת מותו הטרגי של מורו סוקרטס, מתאר את החברה האנושית כמצויה במערה, בחושך. הפילוסוף רואה את האור וחש מחויבות להגיש אותו לציבור. אמנם משל המערה עוסק בבעיית תקשורת לא פחות משהוא עוסק בשאלת מקור האור, אולם גם בעיית התקשורת שבין איש האליטה ובין ההמונים קשורה בטבורה בטרגדיה: האנושות דוחה את ההתקדמות אל הנאורות של האינטלקטואלים ומעדיפה, כמו להכעיס, את הביצה החמימה של הבערות.

משל המערה של רשב"י מספר סיפור אחר לגמרי. על פי המסופר, עמדותיו הבלתי-מתפשרות של רבי שמעון בר יוחאי, בן המאה השנייה, גרמו לשלטון הרומי בארץ ישראל להתקומם נגדו, והוא נאלץ להסתתר במערה שנים ארוכות עם בנו יחד. לאחר תריסר שנים של עיון במושכלות ובסודות התורה, הם יוצאים מן המערה ושורפים את כל מה שאינו עומד באמת המידה הרוחנית הגבוהה שלהם. כביקורת על כך הם מצווים לחזור למערה, ולאחר תריסר חודשים נוספים הם יוצאים ממנה שוב. בנו של רשב"י, רבי אלעזר, לא מפנים את המסר וממשיך לבחון את העולם מנקודת ראות מחמירה. אך על פי האגדה כל מה שנשרף במבטו של הבן חוזר לתיקונו במבטו של אביו, שהבין את הלקח שהיה עליהם ללמוד. הלקח נלמד במלואו בשעה שהשניים פוגשים מחוץ למערה זקן המגיע בריצה ובידיו שני הדסים 'לכבוד שבת'. השניים מגלים שעל אף שהאיש לא נמנה עם האליטה הרוחנית ולא משקיע את כל זמנו בעיון בערכי התרבות, בביטויים או בפיתוחם, הוא עודנו מחויב ומסור לערכים הללו.

נראה שמשל המערה של רשב"י בנוי כתשליל של משל המערה של אפלטון. על פי משל המערה הזה, החברה היהודית או הכלל-אנושית (אני משאיר זאת לבחירת הקורא) חיה באור מחוץ למערה. הפילוסוף היהודי, איש האליטה, נחשף לאור דווקא בתוככי המערה החשוכה. אופי הגילוי המהופך מאלץ את היהודי המואר להתמודד עם העובדה שכאשר הוא מביא את האור בחזרה לאנושות, הוא עלול לחולל הרס במציאות מוארת וברוכה. המואר היהודי נדרש להסתגל לאור שמחוץ למערה – הוא אורה של האנושות שאותה בדיוק הוא מבקש לקדם. למעשה, שלא כמו משל המערה של אפלטון, שבו משתחרר מואר אחד ויחיד העושה את דרכו אל אור השמש מחוץ למערה, במשל המערה של רשב"י גם החשיפה הראשונית של האינטלקטואל אל האור בתוך המערה מתאפשרת רק עם עוד אדם יחד, בחברותא ולא בבדידות, ועובדה זו אולי אמורה להכין אותו לקדימותו של ה'יחד' על פני ה'לבד' של כל אחד, מואר ככל שיהיה.  

 

תפיסת הלאומיות החיה של היהדות המסורתית לדורותיה מבוססת על כך שגם העם – ולא רק האינטלקטואלים – רואה את האור. העם היהודי, ולא האליטה השושלתית של המלוכה, הוא שהיה מושא ההתקשרות של אלוהים לכל אורכו של התנ"ך, והפוטנציאל שהיה טמון בעם הוא הסיבה לכך שאלוהים בחר באברהם, במשה או בכל מואר אחר במהלך ההיסטוריה היהודית, ולא להיפך. אבל הלאומיות המדומיינת של החשיבה המערבית העכשווית מבוססת על דגם אליטיסטי של אינדיבידואלים מוארים הממציאים להם קולקטיב, וההמונים מאמינים בבדיה. גם הדגם המועדף של הדמוקרטיה אצל מרבית האינטלקטואלים הוא כזה שמרסן ללא הרף את בחירות הציבור באמצעות ביקורת שיפוטית של החלטות הכנסת והממשלה, על ידי מומחים הפועלים כמעין מלך-פילוסוף מודרני. סוג ההתערבות של האינטלקטואל הרווח במחוזותינו, לאחר שכבר הסכים להיענות למשל המערה של אפלטון ולצאת ממגדל השן, תמיד מריח איזה תיעוב, או לכל הפחות אי-נוחות רוטנת ומופגנת, מהלכי הרוח של הציבור. 'הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם'.

גם כשחושבים על העניין מנקודת מבט אוניברסאלית, יש מקום לצניעות גדולה יותר מצדו של האינטלקטואל. המערה האקדמית אכן מספקת את התנאים לגילוי אמיתות ששינו, משנות ותשננה את המציאות החברתית, אך אין בכוחה לבטל את ניסיון החיים ואת החכמה, את הלכידות החברתית ואת המסירות, את האכפתיות ואת האחווה, שקיימים (לצד תכונות נוספות פחות טובות, אבל זה קורה גם לאינטלקטואלים) בקרב ההמונים.

לסיכום, אחת משתיים: אם האינטלקטואל מנסה להוציא חשוכים ממערה, הוא אולי מרוויח קורטוב של טהרנות וצדקנות עצמית ובוודאי ניחוח של מצפוניות מיוסרת כאשר הוא הולך 'נגד הרוח', אבל סופו שהוא יאבד את יכולת ההשפעה שלו. זו תהיה ואריאציה עגומה של 'בגידת אינטלקטואלים'. לחלופין אם האינטלקטואל מכיר בממדים המוארים-מלכתחילה של הציבור שבתוכו הוא פועל ולו הוא מחויב, הוא יכול לעבור לחיפוש הדרכים לשילוב נקודת המבט הייחודית והחיונית שלו עם זו של הציבור. נראה שזו חובתו החברתית כאינטלקטואל.

 

ד"ר אלעד ליסון הוא המנהל האקדמי של תכנית הסמינרים לבוגרים של המכללה למדינאות ומרצה לפילוסופיה במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בר אילן.

נושא: 
חברה ופוליטיקה
מדעי הרוח
תאוריית הנשגב
יהדות
חי אדם
פילוסופיה
שתף: 
> חזרה לכל הפירסומים